"הילדים מקלקלים את התפקוד בגלל היחסים
המבוגרים מקלקלים את היחסים בגלל התפקוד..."
לאחרונה מרגישים מורים רבים שהם עומדים בכיתה חסרי אונים.
הדיווחים בתקשורת על אלימות בבתי הספר ועל פיחות במעמד המורה משקפים רק את קצה הקרחון. בהרבה מקומות במחוזותינו מורה שמציב גבולות נחשב נוקשה.
ישנם מקרים שסנקציות ועונשים מבוטלים ברגע שהורה מתקשר להנהלת בית הספר.
ישנם מורים שמרגישים שהכניסה לכיתה היא ככניסה לגוב אריות... על המורה היום
ל"הכיל"... ל"הבין"... ו"לזרום"... וישנם תלמידים שמנצלים את המצב.
ישנן כיתות שבהן "איש הישר בעיניו יעשה..."
במאמר זה ברצוני להציע למורים את הגישה האדלריאנית להצבת חוקים וגבולות, כדי לאפשר ניהול כיתה באווירה נעימה - ללא עימותים ומאבקי כוח - בשמירה על כבוד הדדי.
אלפרד אדלר מייחס חשיבות רבה ליחסים טובים עם הזולת כמו גם לגבולות.
ילד שגדל ללא גבולות הוא ,לדעת אדלר, כמו אדם שחי בבית בלי קירות.
הגבולות והכללים מקנים יציבות, בטחון וודאות בדרך שבה עלינו לנהוג.
למורה ולהורה יש תפקיד בהצבת גבולות ברורים לטובת הילד.
ברצוני במאמר זה לשכנע בנחיצות הגבולות, להציע דרכים להצבתם בדרך שתעצים את סמכות המורה, ותאפשר לתלמיד להתנהל בכיתה בתחושת בטחון.
חוקים וגבולות - לשם מה?
עם כל הרצון הטוב לאפשר וללכת לקראת הילדים - "לזרום עם הרצונות והצרכים שלהם..."
אי אפשר ללמד וללמוד כאשר כל אחד עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.
התלמידים יודעים ומבינים היטב שהכללים והחוקים באים כדי לאפשר למידה.
לדוגמא - אין אפשרות לנהל שיעור,לתת הנחיות, להסביר או לקיים דיון - כאשר כל אחד מגיע מתי שהוא רוצה. זהו ההיגיון והעיקרון מאחורי הצורך של העמידה בזמנים.
העמידה בזמנים מאפשרת ניצול זמן מרבי של השיעור.
מעבר לכך - מכיוון שלבית הספר יש גם תפקיד מחנך ומכין לחיים, ורוב מקומות העבודה מתנהלים בשעות קבועות, יש כאן גם תהליך של הכנה לחיים של בוגר עצמאי ואחראי.
נכון הדבר גם לכללי תקשורת בכיתה.
אי אפשר לנהל שיעור או דיון כשכל אחד מדבר מתי שהוא רוצה. וכמובן , שום חברה - או כיתה - לא יכולה להתקיים בלי לשמור על כללים של כבוד הדדי, של סובלנות.
ילד שמרים יד על ילד אחר מרשה לעצמו לעבור הרבה קווים אדומים. במידה ולא תהיה תגובה הולמת לאירוע הוא ידע שזה אפשרי. ישנם ילדים שהסיטואציה הזו גם מחזקת אותם - והם לומדים שכדאי אולי להרביץ כדי להשיג רווחים שונים.
רודולף ג'וליאני ראש עירית ניו-יורק הטביע את המושג "החלון המנופץ".
בתקופת כהונתו ניו יורק הפכה מסדום ועמורה לעיר שאפשר לחיות בה.
לתפיסתו - ברגע שיש חלון מנופץ ולא מטפלים ומתקנים אותו הוא יהווה פתח שמאפשר
את החדירה לרשות הפרט או הכלל.
אני אוהבת את המטפורה של סדק בסכר.
במידה שלא מטפלים מיד בסדק ומאפשרים למים לזרום דרכו נוצר שיטפון ...
החוקים והנהלים הם הסכר. מורה שלא אוכף את החוקים - מורה ש"מתגמש" - מאפשר את הסדקים. וכפי שכבר נכתב - סדק מביא לשיטפון...
על התנהגויות מפריעות
דרכים מוטעות לשייכות:
אלפרד אדלר הגדיר התנהגויות לא רצויות או מפריעות כדרכים מוטעות לשייכות.
כאשר ילד לא מוצא את מקומו בחברה בדרך חיובית של מועילות ותרומה, שתגרום לו לתחושת שייכות ותחושת ערך, הוא מוצא את הדרכים השליליות.
אפשר לראות הסלמה בדרכי הפעולה המוטעות:
העסקת יתר:
בתחילה ילד כזה יהיה פעיל בהעסקת יתר. זהו התלמיד שמנדנד, לוחש, מאחר, מפריע,
והכל כדי לקבל מקום בחברה. הוא התלמיד שמקבל מאיתנו תשומת לב יתרה - תלמיד כזה יהיה מוכן לספוג כעסים ועונשים בפרט שנתייחס אליו.
זהו התלמיד שבשיעור אנחנו מעירים לו שיפסיק לדבר - שיפסיק להסתובב ושיתחיל להיות עסוק במשימה שניתנה לו . (אינני מתייחסת כמובן במאמר זה לילדים שאין להם שליטה על ההתנהגויות שלהם.(
מורה יכול לדעת שהוא עסוק עם תלמיד שמעסיק אותו במיוחד, לפי התחושה הפנימית שלו.
ברגע שהמורה מותש' מוטרד, עייף מהיחסים ומהתקשורת עם התלמיד הספציפי הזה - הוא נשאב לדינאמיקה של התלמיד. הוא בעצם מנוהל על ידי הילד ולא כפי שהוא צריך להיות - מנהל הכיתה.
מורה שמבין שהוא בעצם בתהליך של תשומת לב יתרה, חייב לצאת מהמעגל הזה.
האחריות מוטלת על המבוגר האחראי. על המורה ראשית לנסות להתעלם מהתנהגויות מפריעות, ובמקביל לעודד כל התנהגות חיובית שקיימת. תלמיד כזה כדאי לזמן בסוף שיעור ולומר לו ששמנו לב כמה הוא השתדל למרות שהיה לו קשה...
לתת לתלמיד כזה להביע ולחזק את נקודות החוזק שבו - על ידי תרומה ומועילות? כפי שמציע אלפרד אדלר.
מאבקי כוח:
השלב הבא - הוא שלב של מאבקי כוח
התלמיד שנדנד - הפריע - התיש - באופן טבעי מקבל תגובות לא נעימות מהמורה - והדבר יוצר אצלו כעס ועלבון . תלמיד כועס ופגוע הוא תלמיד שלא ישתף פעולה. הוא תלמיד שיעשה דווקא. הוא תלמיד שמסוגל גם לחבל בפעילות - לפגוע ולהכאיב.
מורה שנכנס למעגל של מאבקי כוח עם תלמיד מגיב גם הוא בכעס - ברצון לפגוע - להעניש להכאיב. גם המורה וגם התלמיד יוצאים פגועים מהדינאמיקה הזו.
המורה והתלמיד מרגישים פגיעה בערך. כעס עייפות - והמורה אף מרגיש שחוק.
שני השלבים הבאים בדרכים המוטעות לשייכות הם שלב הנקמה - ואחר כך שלב הייאוש, אבל הם כבר שלבים שדורשים מיידית התערבות ועזרה של גורמים מקצועיים.
התלמיד לא נגדי:
ברגע שהמורה מבין שההתנהגויות המפריעות של התלמיד באות מתוך הצורך של הילד למצוא לעצמו מקום בחברה - הוא יכול לגייס הרבה יותר סבלנות ואמפטיה.
מורה שמבין ואומר לעצמו : "הילד הוא לא נגדי - הוא בעצם בעד עצמו ..." מאפשר לעצמו הסתכלות אחרת על התלמיד. מורה כזה יכול לראות את המצוקה שבה התלמיד נימצא.
כל אחד מאיתנו זקוק להרגיש יכול ונחוץ.
מסגרת בית הספר היא לפעמים מקום מאוד מלחיץ ומתסכל. רוב הילדים המפריעים הם דווקא הילדים שלא מצליחים. הכישלון מכאיב. כדי להרגיע את תחושת הכאב הילד מוצא לעצמו מקום ייחודי - מקום שבו "אני חזק" .
תפקידנו כמורים לאפשר לילדים להיות חזקים באמת. למצוא את הכוחות שלהם. להתאמן ביכולות. בית הספר יכול לאפשר לילדים לתרום - להתנדב - להשגיח ( על פינת החי - או על פינת הירק לאמץ מרכז של קשישים - לעזור לילדים קטנים יותר וחלשים. וכו'...(
מורה חייב לאכוף את החוקים - אבל מצד שני לראות בילד שמתעלם מהם כילד שמאותת לנו שהוא במצוקה.
מה עושים?
1. קובעים יחד עם התלמידים את הכללים האופטימאליים שיאפשרו ניהול כיתה.
מדגישים את ההיגיון שעומד מאחורי כל כלל וחוק.
2. מקפידים בעקביות על אכיפת הכללים.
3. משתדלים ככל האפשר להתעלם מהתנהגויות מפריעות, ומחזקים התנהגויות חיוביות.
4. מזמנים מיד תלמיד שהפר כלל/חוק לשיחה אישית כדי לברר מה קרה. בשיחה מנסים לברר אם ההיגיון שעומד מאחורי הכלל ברור לתלמיד. מעבירים לו מסר שאנו מודאגים מכך שיש לו קושי לקיים את הכלל. זו הזדמנות מצוינת לנסות ולמצוא יחד עם המורה את מקומות החוזק של התלמיד.
5. משתדלים להפריד בין העושה למעשה: "אומנם איחרת וזה לא בסדר, אך אני מאוד שמחה שהגעת..."
6. משדרים לילד תחושה של מקום וערך. "אני בעדך..." "אני כאן בשבילך..." " אני מבינ/ה שקשה לך ...." "שמתי לב למאמצים שהשקעת..."
7. קובעים מראש עם התלמידים מהם הסנקציות במקרה של הפרת כלל:
לדוגמא: ילד שמפריע למהלך התקין של השיעור לא יכול לשעות בכיתה.
אבל חייב להשלים את החומר.
8. משתדלים להימנע מהערות אישיות לפני כל הכיתה.
9. תמיד מאפשרים בחירה: "במקום שבו אתה יושב - אתה מפריע. יש לך אפשרות - או לשבת במקום אחר - או לצאת - או לא להפריע... מה אתה בוחר?"
10. לא לוותר ברגע שהחלטנו על סנקציה. לדוגמא: אם החלטנו שילד מכה מושהה מבית הספר - להקפיד על ההשהיה. לא לשהות לתחנונים לא שלו ולא של ההורים. כך גם שאר הילדים יבינו שהמבוגרים מכבדים את ההחלטה. (ואולי גם לא כל כך כדאי להרביץ כי יש מה להפסיד....)
11. לזכור ולהסביר לתלמיד שהסנקציה לא באה כדי להעניש - או כדי לגרום לו לסבול. הסנקציה נגרמת כתוצאה טבעית מהמעשה. עד שהוא לא יחליט לשנות את ההתנהגות - או עד שהוא לא ילמד כיצד להתנהג באופן חיובי אי אפשר לשתף אותו בפעילות....
12. לשתף את ההורים בדאגה שלנו לילד לאור האירועים. לנהל דיאלוג עם ההורים ועם התלמיד . כדאי - במקרים שההתנהגות השלילית חוזרת על עצמה - לקיים שיחת סיכום פעם בשבוע עם התלמיד בשיתוף ההורים. בשיחה לציין את ההתקדמות שחלה ( גם אם היא מועטה) ולנסות לכתוב עם התלמיד/ה הסכם לגבי ההתנהגות בשבוע הקרוב.
המבוגרים מקלקלים את היחסים בגלל התפקוד..."
לאחרונה מרגישים מורים רבים שהם עומדים בכיתה חסרי אונים.
הדיווחים בתקשורת על אלימות בבתי הספר ועל פיחות במעמד המורה משקפים רק את קצה הקרחון. בהרבה מקומות במחוזותינו מורה שמציב גבולות נחשב נוקשה.
ישנם מקרים שסנקציות ועונשים מבוטלים ברגע שהורה מתקשר להנהלת בית הספר.
ישנם מורים שמרגישים שהכניסה לכיתה היא ככניסה לגוב אריות... על המורה היום
ל"הכיל"... ל"הבין"... ו"לזרום"... וישנם תלמידים שמנצלים את המצב.
ישנן כיתות שבהן "איש הישר בעיניו יעשה..."
במאמר זה ברצוני להציע למורים את הגישה האדלריאנית להצבת חוקים וגבולות, כדי לאפשר ניהול כיתה באווירה נעימה - ללא עימותים ומאבקי כוח - בשמירה על כבוד הדדי.
אלפרד אדלר מייחס חשיבות רבה ליחסים טובים עם הזולת כמו גם לגבולות.
ילד שגדל ללא גבולות הוא ,לדעת אדלר, כמו אדם שחי בבית בלי קירות.
הגבולות והכללים מקנים יציבות, בטחון וודאות בדרך שבה עלינו לנהוג.
למורה ולהורה יש תפקיד בהצבת גבולות ברורים לטובת הילד.
ברצוני במאמר זה לשכנע בנחיצות הגבולות, להציע דרכים להצבתם בדרך שתעצים את סמכות המורה, ותאפשר לתלמיד להתנהל בכיתה בתחושת בטחון.
חוקים וגבולות - לשם מה?
עם כל הרצון הטוב לאפשר וללכת לקראת הילדים - "לזרום עם הרצונות והצרכים שלהם..."
אי אפשר ללמד וללמוד כאשר כל אחד עושה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה.
התלמידים יודעים ומבינים היטב שהכללים והחוקים באים כדי לאפשר למידה.
לדוגמא - אין אפשרות לנהל שיעור,לתת הנחיות, להסביר או לקיים דיון - כאשר כל אחד מגיע מתי שהוא רוצה. זהו ההיגיון והעיקרון מאחורי הצורך של העמידה בזמנים.
העמידה בזמנים מאפשרת ניצול זמן מרבי של השיעור.
מעבר לכך - מכיוון שלבית הספר יש גם תפקיד מחנך ומכין לחיים, ורוב מקומות העבודה מתנהלים בשעות קבועות, יש כאן גם תהליך של הכנה לחיים של בוגר עצמאי ואחראי.
נכון הדבר גם לכללי תקשורת בכיתה.
אי אפשר לנהל שיעור או דיון כשכל אחד מדבר מתי שהוא רוצה. וכמובן , שום חברה - או כיתה - לא יכולה להתקיים בלי לשמור על כללים של כבוד הדדי, של סובלנות.
ילד שמרים יד על ילד אחר מרשה לעצמו לעבור הרבה קווים אדומים. במידה ולא תהיה תגובה הולמת לאירוע הוא ידע שזה אפשרי. ישנם ילדים שהסיטואציה הזו גם מחזקת אותם - והם לומדים שכדאי אולי להרביץ כדי להשיג רווחים שונים.
רודולף ג'וליאני ראש עירית ניו-יורק הטביע את המושג "החלון המנופץ".
בתקופת כהונתו ניו יורק הפכה מסדום ועמורה לעיר שאפשר לחיות בה.
לתפיסתו - ברגע שיש חלון מנופץ ולא מטפלים ומתקנים אותו הוא יהווה פתח שמאפשר
את החדירה לרשות הפרט או הכלל.
אני אוהבת את המטפורה של סדק בסכר.
במידה שלא מטפלים מיד בסדק ומאפשרים למים לזרום דרכו נוצר שיטפון ...
החוקים והנהלים הם הסכר. מורה שלא אוכף את החוקים - מורה ש"מתגמש" - מאפשר את הסדקים. וכפי שכבר נכתב - סדק מביא לשיטפון...
על התנהגויות מפריעות
דרכים מוטעות לשייכות:
אלפרד אדלר הגדיר התנהגויות לא רצויות או מפריעות כדרכים מוטעות לשייכות.
כאשר ילד לא מוצא את מקומו בחברה בדרך חיובית של מועילות ותרומה, שתגרום לו לתחושת שייכות ותחושת ערך, הוא מוצא את הדרכים השליליות.
אפשר לראות הסלמה בדרכי הפעולה המוטעות:
העסקת יתר:
בתחילה ילד כזה יהיה פעיל בהעסקת יתר. זהו התלמיד שמנדנד, לוחש, מאחר, מפריע,
והכל כדי לקבל מקום בחברה. הוא התלמיד שמקבל מאיתנו תשומת לב יתרה - תלמיד כזה יהיה מוכן לספוג כעסים ועונשים בפרט שנתייחס אליו.
זהו התלמיד שבשיעור אנחנו מעירים לו שיפסיק לדבר - שיפסיק להסתובב ושיתחיל להיות עסוק במשימה שניתנה לו . (אינני מתייחסת כמובן במאמר זה לילדים שאין להם שליטה על ההתנהגויות שלהם.(
מורה יכול לדעת שהוא עסוק עם תלמיד שמעסיק אותו במיוחד, לפי התחושה הפנימית שלו.
ברגע שהמורה מותש' מוטרד, עייף מהיחסים ומהתקשורת עם התלמיד הספציפי הזה - הוא נשאב לדינאמיקה של התלמיד. הוא בעצם מנוהל על ידי הילד ולא כפי שהוא צריך להיות - מנהל הכיתה.
מורה שמבין שהוא בעצם בתהליך של תשומת לב יתרה, חייב לצאת מהמעגל הזה.
האחריות מוטלת על המבוגר האחראי. על המורה ראשית לנסות להתעלם מהתנהגויות מפריעות, ובמקביל לעודד כל התנהגות חיובית שקיימת. תלמיד כזה כדאי לזמן בסוף שיעור ולומר לו ששמנו לב כמה הוא השתדל למרות שהיה לו קשה...
לתת לתלמיד כזה להביע ולחזק את נקודות החוזק שבו - על ידי תרומה ומועילות? כפי שמציע אלפרד אדלר.
מאבקי כוח:
השלב הבא - הוא שלב של מאבקי כוח
התלמיד שנדנד - הפריע - התיש - באופן טבעי מקבל תגובות לא נעימות מהמורה - והדבר יוצר אצלו כעס ועלבון . תלמיד כועס ופגוע הוא תלמיד שלא ישתף פעולה. הוא תלמיד שיעשה דווקא. הוא תלמיד שמסוגל גם לחבל בפעילות - לפגוע ולהכאיב.
מורה שנכנס למעגל של מאבקי כוח עם תלמיד מגיב גם הוא בכעס - ברצון לפגוע - להעניש להכאיב. גם המורה וגם התלמיד יוצאים פגועים מהדינאמיקה הזו.
המורה והתלמיד מרגישים פגיעה בערך. כעס עייפות - והמורה אף מרגיש שחוק.
שני השלבים הבאים בדרכים המוטעות לשייכות הם שלב הנקמה - ואחר כך שלב הייאוש, אבל הם כבר שלבים שדורשים מיידית התערבות ועזרה של גורמים מקצועיים.
התלמיד לא נגדי:
ברגע שהמורה מבין שההתנהגויות המפריעות של התלמיד באות מתוך הצורך של הילד למצוא לעצמו מקום בחברה - הוא יכול לגייס הרבה יותר סבלנות ואמפטיה.
מורה שמבין ואומר לעצמו : "הילד הוא לא נגדי - הוא בעצם בעד עצמו ..." מאפשר לעצמו הסתכלות אחרת על התלמיד. מורה כזה יכול לראות את המצוקה שבה התלמיד נימצא.
כל אחד מאיתנו זקוק להרגיש יכול ונחוץ.
מסגרת בית הספר היא לפעמים מקום מאוד מלחיץ ומתסכל. רוב הילדים המפריעים הם דווקא הילדים שלא מצליחים. הכישלון מכאיב. כדי להרגיע את תחושת הכאב הילד מוצא לעצמו מקום ייחודי - מקום שבו "אני חזק" .
תפקידנו כמורים לאפשר לילדים להיות חזקים באמת. למצוא את הכוחות שלהם. להתאמן ביכולות. בית הספר יכול לאפשר לילדים לתרום - להתנדב - להשגיח ( על פינת החי - או על פינת הירק לאמץ מרכז של קשישים - לעזור לילדים קטנים יותר וחלשים. וכו'...(
מורה חייב לאכוף את החוקים - אבל מצד שני לראות בילד שמתעלם מהם כילד שמאותת לנו שהוא במצוקה.
מה עושים?
1. קובעים יחד עם התלמידים את הכללים האופטימאליים שיאפשרו ניהול כיתה.
מדגישים את ההיגיון שעומד מאחורי כל כלל וחוק.
2. מקפידים בעקביות על אכיפת הכללים.
3. משתדלים ככל האפשר להתעלם מהתנהגויות מפריעות, ומחזקים התנהגויות חיוביות.
4. מזמנים מיד תלמיד שהפר כלל/חוק לשיחה אישית כדי לברר מה קרה. בשיחה מנסים לברר אם ההיגיון שעומד מאחורי הכלל ברור לתלמיד. מעבירים לו מסר שאנו מודאגים מכך שיש לו קושי לקיים את הכלל. זו הזדמנות מצוינת לנסות ולמצוא יחד עם המורה את מקומות החוזק של התלמיד.
5. משתדלים להפריד בין העושה למעשה: "אומנם איחרת וזה לא בסדר, אך אני מאוד שמחה שהגעת..."
6. משדרים לילד תחושה של מקום וערך. "אני בעדך..." "אני כאן בשבילך..." " אני מבינ/ה שקשה לך ...." "שמתי לב למאמצים שהשקעת..."
7. קובעים מראש עם התלמידים מהם הסנקציות במקרה של הפרת כלל:
לדוגמא: ילד שמפריע למהלך התקין של השיעור לא יכול לשעות בכיתה.
אבל חייב להשלים את החומר.
8. משתדלים להימנע מהערות אישיות לפני כל הכיתה.
9. תמיד מאפשרים בחירה: "במקום שבו אתה יושב - אתה מפריע. יש לך אפשרות - או לשבת במקום אחר - או לצאת - או לא להפריע... מה אתה בוחר?"
10. לא לוותר ברגע שהחלטנו על סנקציה. לדוגמא: אם החלטנו שילד מכה מושהה מבית הספר - להקפיד על ההשהיה. לא לשהות לתחנונים לא שלו ולא של ההורים. כך גם שאר הילדים יבינו שהמבוגרים מכבדים את ההחלטה. (ואולי גם לא כל כך כדאי להרביץ כי יש מה להפסיד....)
11. לזכור ולהסביר לתלמיד שהסנקציה לא באה כדי להעניש - או כדי לגרום לו לסבול. הסנקציה נגרמת כתוצאה טבעית מהמעשה. עד שהוא לא יחליט לשנות את ההתנהגות - או עד שהוא לא ילמד כיצד להתנהג באופן חיובי אי אפשר לשתף אותו בפעילות....
12. לשתף את ההורים בדאגה שלנו לילד לאור האירועים. לנהל דיאלוג עם ההורים ועם התלמיד . כדאי - במקרים שההתנהגות השלילית חוזרת על עצמה - לקיים שיחת סיכום פעם בשבוע עם התלמיד בשיתוף ההורים. בשיחה לציין את ההתקדמות שחלה ( גם אם היא מועטה) ולנסות לכתוב עם התלמיד/ה הסכם לגבי ההתנהגות בשבוע הקרוב.
ענת אשד (מ.א. חינוך) בוגרת מכון אדלר. יועצת להורים ולצוותים חינוכיים. מגשרת בגירושין. מנהלת פורום משפחה- מכון אדלר בנענע
